בלט דיסק הוא מצב שכיח בעמוד השדרה, שיכול לגרום לכאבי גב, הקרנות לרגליים או לידיים, ולפעמים גם לחולשה ונימול. זהו מצב שמפחיד הרבה אנשים, אבל ברוב המקרים ניתן לטפל בו בצורה שמרנית ולשפר משמעותית את איכות החיים.
בין כל שתי חוליות בעמוד השדרה נמצא דיסק בין־חולייתי, שתפקידו לשמש כבולם זעזועים ולשמור על גמישות ותנועה תקינה של הגב. בלט דיסק הוא מצב שבו הדיסק "מתנפח" או בולט מעט מעבר לגבולותיו, אך בלי קרע מלא של הטבעת החיצונית, בניגוד לפריצת דיסק שבה החומר הרך שבמרכז הדיסק פורץ החוצה ולוחץ ישירות על שורשי העצב. במילים פשוטות: בלט הוא שלב מוקדם וקל יותר מפריצה, אבל אם לא מטפלים בו נכון הוא עלול להחמיר ולהפוך לפריצת דיסק.
בלט דיסק נוצר בדרך כלל משילוב של שחיקה טבעית עם הגיל, עומסים חוזרים על הגב, יציבה לא נכונה ואורח חיים יושבני. אנשים שעובדים הרבה בישיבה, מרימים משאות כבדים בצורה לא נכונה, או עוסקים בעבודה פיזית מאומצת - נמצאים בסיכון גבוה יותר. גם עודף משקל, עישון, חוסר פעילות גופנית, וחולשה בשרירי הגב והליבה יכולים להגביר את השחיקה על הדיסקים ולהוביל לבלט. לעיתים טראומה חד־פעמית, כמו הרמת חפץ כבד בתנועה חדה, עלולה להיות ה"טריגר" שמייצר כאב ופגיעה.
לא כל בלט דיסק גורם לכאב - לפעמים מגלים אותו במקרה בבדיקת הדמיה שבוצעה מסיבה אחרת. כאשר הוא כן סימפטומטי, התסמינים תלויים במיקום הבלט בעמוד השדרה. בלט בגב התחתון (מותני) עלול לגרום לכאבי גב תחתון, נוקשות, והקרנה לרגל (סיאטיקה) עם תחושת שריפה, נימול או עקצוצים. בלט בצוואר יכול לגרום לכאבי צוואר, הקרנה לכתפיים ולידיים, חולשה ונימול באצבעות, והגבלה בטווח התנועה. לעיתים הכאב מחמיר בישיבה ממושכת, כיפוף, הרמת משאות, שיעול או התעטשות - מצבים שמעלים את הלחץ בתוך הדיסק.
ישנם סימפטומים שמחייבים פנייה מיידית לרופא או לחדר מיון, כי הם יכולים להעיד על לחץ משמעותי על חוט השדרה או עצבים חשובים. סימנים אדומים כוללים חולשה פתאומית ומשמעותית ברגליים או בידיים, קושי בהליכה, אובדן שליטה על סוגרים (שתן או צואה), או חוסר תחושה באזור המפשעה והפי הטבעת. מצבים כאלה נדירים, אבל חשוב להכיר אותם, כי במקרים מסוימים נדרש בירור וטיפול מהיר כדי למנוע נזק עצבי קבוע.
האבחון מתחיל בבדיקה רפואית: הרופא שואל על אופי הכאב, מיקום, משך, גורמים שמחמירים או מקלים, ובודק את טווח התנועה, הכוח השרירי והרפלקסים. על סמך התמונה הקלינית מחליטים אם יש צורך בהדמיה - בדרך כלל MRI, שנותן תמונה מפורטת של הדיסקים, העצבים והרקמות הרכות. לפעמים משתמשים גם ב־CT או בצילום רנטגן, אך אלה פחות מדויקים להערכת דיסקים עצמם, ומשמשים יותר לשלול בעיות אחרות כמו שברים או שינויים גרמיים.
חלק משמעותי מהטיפול הוא שינוי בהרגלי היומיום: מעבר מישיבה ממושכת ללא תנועה לישיבה נכונה עם הפסקות, התאמת גובה הכיסא והשולחן, שימוש במסך בגובה העיניים, והקפדה על הרמת חפצים באמצעות כיפוף ברכיים ולא כיפוף חד של הגב. פעילות גופנית מתונה וקבועה - כמו הליכה, שחייה או פילאטיס רפואי - משפרת את זרימת הדם לדיסקים ולשרירים, ומחזקת את מערכת השריר־שלד. גם ירידה במשקל, אם יש עודף, יכולה להפחית עומס מכני משמעותי מהגב התחתון.
ברוב המקרים, הטיפול בבלט דיסק הוא שמרני (לא ניתוחי) ומתמקד בהפחתת כאב, הורדת דלקת ושיפור התנועה והחוזק. אחת המטרות המרכזיות היא לאפשר לדלקת סביב העצב להירגע, וללמד את המטופל להשתמש בגוף בצורה בריאה יותר כדי לא להעמיס שוב על אותו אזור. הטיפול נבנה באופן אישי לפי גיל, מצב בריאותי כללי, חומרת התסמינים וסגנון החיים של המטופל.
בשלב החריף נהוג להשתמש במשככי כאבים (כמו ממשפחת האקמול) ונוגדי דלקת שאינם סטרואידיים להפחתת כאב ונפיחות סביב שורש העצב. לעיתים הרופא ימליץ גם על תרופות להרפיית שרירים, כשיש ספאזם שרירי משמעותי שמקשה על תנועה. בטווח הארוך חשוב להיזהר משימוש ממושך בתרופות חזקות, במיוחד אופיאטים, בגלל סיכון להתמכרות ותופעות לוואי - לכן הן בדרך כלל שמורות למצבים קשים ולפרקי זמן קצרים.
פיזיותרפיה היא אחד הכלים המרכזיים והחשובים ביותר בטיפול בבלט דיסק. במסגרת הטיפול הפיזיותרפיסט מלמד תרגילים לחיזוק שרירי הליבה, הגב והבטן, שיפור גמישות, תיקון יציבה, והפחתת עומסים מיותרים על עמוד השדרה. לעיתים משתמשים גם בטכניקות ידניות (מניפולציות, מוביליזציות), מתיחות מכוונות, ותרגילי יציבה דינמית. מטרת השיקום היא לא רק להקל על הכאב הנוכחי, אלא לבנות "מערכת תמיכה" שרירית חזקה שתקטין את הסיכון להחמרה או הישנות בעתיד.
